תוך כדי תהליך ההתבוננות שלי במצב מסוים שהתרחש עם בני בן ה-3 (נכון ל-9.1.2021, היום בו נכתב הדבר הזה),
קיבלתי תובנה עמוקה ביותר על כך שכל אירוע שהוא אשר מתרחש עם ילדיי,
נובע ומונע ממני בלבד!
וזה קורה בכל רגע ביום.
הילדים, באופן טבעי ובריא, מונעים מאגו ילדי, מן הסתם, כחלק מההתפתחות הטבעית והבריאה שלהם.
מלאים בצרכים. עוד מהיותם תינוקות (100% רצון לעצמם), ועד לשלבים מאוחרים יותר בחייהם.
אתמקד כעת בחיי, ובילדי בני ה-3 ו-4 וחצי בערך.
אומר את האמת?
אני מאבחן אותם כתינוקות בגוף גדול. עדיין מונעים מצרכים תינוקיים, רק שהגוף הגדול והשפה מאפשרים להם יותר מאשר לתינוק קטן.
הכל נע סביב הצרכים שלהם וכמעט ובלתי אפשרי לבטל אותם.
לומדים לרסן. אבל זה תהליך.
לי זה לקח במצטבר להגיע לתובנה הזזו כמעט 37 שנות חיים..
אז מראש, יש פה מצב קיים שכאבא עלי לקבל.
הילדים, בכל היבט בחייהם כמעט, מונעים מהאגו הילדי. וזה בריא וזה טוב.
הקונפליקט נובע ממני כאשר האגו הילדי שלי נכנס לתמונה.
בכל סיטואציה.
בין אם מדובר באיזשהי עקשנות על משהו ("אני רוצה שתאכל ירקות. נובע מהרצון שלי, ולא מרצונו החופשי של הילד"),
או בין אם בהתעוררות בלילה שדורשת ממני לוותר על שינה בזמן שהילד מחפש את הבובה שלו ולא מוצא.
אחרי כל התובנה הזו תהליך ההתכוונות שלי התמקד בשחרור מכל הצרכים הללו.
הרי אותם צרכים נובעים אצלי אך ורק מציפיות, מלנסות לשכנע, משיפוט, מניסיון לקבל אישורים להיותי ראוי, מכעס ילדי…
מניעים אגוצנטריים.
אגב אגו, מי שלא מבין את מה שנכתב כאן על אגו, זה לא במשמעות המקובלת של המונח,
שאדם עם אגו הוא אדם מתנשא וכולי… יש לעבור תהליך שלם בשביל להבין את יישות האדם, ובין היתר להכיר ולהבין מה זה אגו באמת…
אז לצורך תיאום הציפיות בנינו, לא מדובר באגו כפי שאתם ככל הנראה מפרשים אותו, ויש להיות מאד זהירים לכך.
אני תמיד חוזר על זה שבחרתי בדרך חיים שאפשרה לי להכיר את ישות האדם באופן מלא (ופשוט), ידע טהור המלווה בכלים פרקטיים מעשיים ליישום יומיומי,
שרק בעזרתם, ובדבקות בפעילות רוחית פנימית נחושה ומתמדת, התובנות החלו לצוץ להן באופן טבעי וברור.
עד שלא עושים זאת, נשארים בבורות. בבחירה להתעלם, לטמון את הראש בבור…
חומר למחשבה לכל קורא..
נחזור לעניין…
כחלק מהכלים, ישנו את כלי הכוונה, אשר מהותו היא בחירת מצב הווייתי בכל רגע נתון.
והמשפט הנ"ל הוא אפילו מוזיל את הכלי הזה, כי רק אחרי שנתיים של התמדה איתו, ושעות של ידע שהועבר בהקשר אליו, התחלתי להבין איך הוא בא לידי ביטוי בחיי.
אז גם כאן, דגש חשוב, אי אפשר להבין את הדברים באופן השטחי בלבד…
ההתכווננות במקרה הנ"ל היתה שחרור מכל הצרכים האלו לחלוטין.
וזה עובד.
כי מה שבעבר היה מצית אותי או מניע מיידית לתגובות חסרות מידתיות, כמעט ולא משפיע עלי כעת.
אני אפילו מוצא את עצמי צוחק על אירועים מסויימים.
בשורה התחתונה, מבלי לרדת לדוגמאות כרגע,
בכל פעם בו מתעוררת בי התגובה הילדית, עלי לעצור,
להתבונן ולהבין מיד שזה נובע מהאגו הילדי שלי.
לסיום, דוגמא קטנה מאותו לילה בו עלתה תובנה זו באופן ברור וחד…
בני הקטן מתעורר לפנות בוקר.
בכי.
אני בא לעזרתו.
הוא טוען שהבטן כואבת לו.
אין בעיה, בוא נלך לשירותים.
הוא משתף פעולה ויוצא מהמיטה. ואפילו עושה את צרכיו! מתוק…
עכשיו הוא רוצה את הבובה איתה הוא ישן ואת המוצץ.
מצאתי את המוצץ מיד, את הקוף לא.
חושך בחדר.
אני ממשש את כל המזרן, מנער את השמיכה, מזיז דברים ולא מוצא.
המעשה הנכון כעת, פשוט…
להביא פנס ולחפש כי כנראה שהבובה אינה בטווח מציאה.
כאן, אינסטינקטיבית, האגו הילדי והציפייה נכנסים לאירוע,
ואני אומר לו ש:אין עכשיו קוף". לא מוצא.
שיתגבר.
מה הבעיה?!
הרי הוא עוד לא בן 3, והוא מכור לבובה הזו, אז ברור שאם באמצע הלילה לא מוצאים אותה הוא יתגבר בקלות…
אז זהו שלא.
הוא מתחיל לבכות.
וזה מעורר רעש ומעיר גם את ביתי הגדולה שישנה באותו החדר.
ואז הכעס מתעורר בי.
וגם הוא נובע מהאגו הנמוך, ללא שום סיבה אמיתית (לאחר בירור מול עצמי כמובן).
אחרי כמה דקות נמרצות של ניסיונות שכנוע, אני מבין שאני חייב למצוא את הקוף אחרת זה לא יפסק.
הולך להביא פנס, מאיר מתחת למיטה, מוצא אותו בשניה.
האירוע התסיים…. אצלו.
אצלי, אני כועס עליו.
יש סיבה אמיתי לכעס הזה?! ברור שלא.
הכל היה נראה אחרת אם לא הייתי מונע מציפייה מבן 3 שיתגבר על כך שלא מצאתי בובה שהוא מכור אליה.
וגם אם לא הייתי מנסה לשכנע ילד שפועל מתוך שינה… ללא הכרה ערה כמעט…
כל כך פשוט.
הולך להביא פנס מיד, מחפש לו את הבובה, נותן לו אותה, וזהו.
הולכים לפיפי, משחררים, הכל רגוע.
כולם חוזרים לישון.
אין כעס, אין בכי, אין דרמה.
הכל מתחיל ונגמר אצלי.
אצלך!
בהצלחה…
